אשר ברש

י"ג באדר תרמ"ט – י"א בסיוון תשי"ב (1889–1952)

אשר ברש היה חבר ועד הלשון מתרצ"ט (1939), וחבר בוועדות למונחי בניין ונגרות הבניין, למונחי מוסיקה, למונחי ארכאולוגיה ולמונחי תברואה, והוועדות ללשון העיתונות ולניסוח כללי הכתיב.

אשר ברש נולד בלוֹפּאטין שבגליציה. רכש מגיל צעיר השכלה יהודית וכללית. כבר בנערותו כתב שירים, סיפורים ומחזות בעברית וביידיש ואף בגרמנית. לראשונה פרסם ביידיש שירים ליריים, סיפורים הומוריסטיים ומאמרי ביקורת. סיפורו העברי הראשון נדפס ב־1909 ב"השלֹח".

ברש עלה לארץ ב־1914, עסק בהוראת עברית וספרות בגימנסיה הרצלייה, בבית המדרש למורות לוינסקי, ובזמן הגירוש מתל אביב – בבית הספר הראלי בחיפה. אחר כך היה מורה ומנהל בבית הספר התיכוני למסחר בתל־אביב עד 1943. היה ממייסדי אגודת הסופרים וראשיה, חבר ועד אגודת המורים, סגן נשיא בית ביאליק ועוד.

עבודתו הספרותית כללה סיפורת, שירה, מסות, תרגום ועריכה. היה עורך של הדו־ירחון "הדים", של השבועון "מאזנים", של הירחון לנוער "עתידות" ועוד. ב־1930 קיבל את פרס ביאליק של עיריית תל־אביב על הרומן "אהבה זרה".

מפרסומיו: תמול (1915); פרקים מחיי יעקב רודורפר (1928); השקל הכשר (1934); תמונות מבית מבשל השכר (1929); מנורת הזהב (1943); נערים (1948); צל צהריים (1949); שיח העתים (1952); משיחות ערב (1958). מתרגומיו: דון קרלו (פ' שילר), רוביזסון קרוזו, אוהל הדוד תום, סיפורי האודיסיאה.