יוצרים ואישי ציבור בוחרים את המילה העברית האהובה

המשורר מירון ח' איזקסון
המילה האהובה: שבר

צילום: דינה גונה

מירון ח' איזקסון, צילום: דינה גונה

המילה שבחרתי היא שבר. לכאורה זאת מילה "עצובה", אשר שולחת אותנו לפיצוח, התפרקות וכאב. אולם הדבר השבור הזה מורכב הרבה יותר. יש במילה הכאב והמידיות של שבר ברגל או ביד בגיל הנערות (כולל המכתמים הנכתבים על הגבס). אבל יש בה גם הפתרון: "החלום ושברו". יש כאן המשבר הקשה, אך גם המשבר היפה מכולם: יולדת היושבת על המשבר. אנו כוללים באותה מילה את הניפוץ ואת שבירת מטה הלחם, אבל גם את יוסף המשביר לחם למצרים. המילה הזאת שוברת את השלמים בחיינו ומלמדת אותנו שכולנו עשויים חלקיקים פחותים מאותו אחד שלם שבמתמטיקה ובטבע. כמו השבר המתמטי גם אנו יכולים להיות "אמיתיים" או "מדומים", "מורכבים" או "פשוטים". השברים שולחים אותנו כמובן גם לתקיעת השופר של ראש השנה וגם לטיפות המים היורדות עלינו במרוכז ובעוצמה בשבר ענן. אני נמשך למילה זאת שאין בה הכרעה סופית בדבר גורלה, ובאותה עת אי אפשר בלעדיה, לא לבנות ולא להרוס, לא להחסיר ולא לספק. משברי חיינו לא שוכחים אף פעם את הכמיהה לפתרון, וכל שלֵם נושא עִמו את שבריו הקבועים.

תומר בוזמן, מפמ"ר לשון עברית
המילה האהובה: חמלה

tomer

תומר בוזמן

החמלה היא מילה אחות לחסד ולרחמים. אך בעוד החסד הוא מעלה אלוהית שאינה תלויה באדם, ובעוד הרחמים יוצרים מדרג בין המרחם למושא רחמיו (ואולי אף התנשאות), החמלה היא הניצוץ האלוהי שבאדם. היא מבטאת את הרצון הכן של החומל להיות שותף בסבל, לכרוע לגובה עיניו של הסובל, ובכך להקל, לסייע ולהכיל את כאבו. לא לשפוט, לא לבקר – לחמול.

משוררות אחדות ביטאו בשיריהן את הכמיהה לחמלה, כמו רחל המשוררת שביקשה חמלה "הֱיֵה נא טוב אליי, הֱיֵה לי גשר צר מעל לתהום תוגה", ורחל שפירא שחמלה "אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגליי".

לא פשוט לחמול, כפי שלא פשוט להגות נכון את 'חמלה' – בחי"ת גרונית ומלטפת ולא בחי"ת הישראלית החִכִּית והמחוספסת. אבל דווקא במציאות הישראלית, המחוספסת והקשה, זו המבקשת רחמים או הממתינה לחסד, חובה עלינו לשאוף לחמלת איש את רעהו, וייתכן שבכך נביא מעט גאולה לעולם. "וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם" (ישעיהו, סג, ט).

 

ראש המטה הכללי רב-אלוף בני גנץ
המילה האהובה: אחריות

בחרתי במילה אחריות מפני שאני מוצא אותה מתאימה במיוחד. היא עומדת מול עיני צה"ל ומולנו – המפקדים העומדים בראשו, שליחיהם של תושבי המדינה – ומחייבת אותנו בעמידה במשימה ובדאגה ללוחמים המשרתים תחת פיקודנו. היא מגלמת בתוכה את "רוח צה"ל" – הקוד הערכי שעל פיו אנו מחנכים את חיילינו ולפיו אנו פועלים.

באחריות מקופלים אח – כל לוחם ומפקד – אח לנשק, ידיד לחיים; אחר – השירות המשותף עם השונה והמחויבות להיות הצבא של כולם; "אחרַי" – הקריאה הנשמעת בפי כל מפקד בשדה הקרב, בעודו מוביל את פקודיו אל הניצחון, בנחישות ובדבקות חסרת פשרות במשימה; אחריו – הידיעה שחיילינו צועדים אחריו – המפקד הראוי לכך, שבידיו מסרה כל אם בישראל את גורל בנה ובתה, והיא מבטאת שלמות, כוליות – הן האחריות והן המחויבות למשימה ולאנשים צריכים להיעשות במסירות. כמו האחריות מא' ועד ת'.

 

הסופרת גיל הראבן
המילה האהובה: המהום

צלם: אוריה תדמור

גיל הראבן, צילום: אוריה תדמור

רבות הן המילים המשמחות, אך תצלילים (אונומטופיאות) מעוררים בי שמחה מיוחדת: שמחה ילדית, כזו שדגדוג גורם. בלי תמיכה של מחקר פסיכולוגי, אני מאמינה כי אדם מדוכדך שיאמר חמש פעמים ברצף את המילה "בקבוק" – דכדוכו ימעט. "רשרוש", "פצפוץ", "גרגור" ו"טפטוף" הן תרופות יעילות למי שמחשבותיו אחוזות בתאוריות מופשטות מדי, ושנפשו הרחיקה יותר מדי מגופו. את המילים האלה פשוט אי אפשר להשמיע בארשת פנים אינטלקטואלית.

האם הבקבוק באמת אומר "בק-בק-בק"? האם עלים יבשים אכן רוחשים "רש-רש-רש" תחת רגלינו? ספק אם כך, ובכל זאת מילים כמו "בקבוק" ו"רשרוש" מקרבות אותנו אל המוחשי, והקרבה מדגדגת.

"המהום" חביב עליי מאוד, הן משום החמימות של המ"ם המוכפלת (מ"ם היא אות חמה), והן משום התכונות שאני רואה במהמהם. המהמהם מבקש להפנות דברים אל זולתו, אך מהסס, חושש, אולי מתבייש, ובסופו של דבר ספק פונה לזולת ספק משאיר את הדברים לעצמו.

פו הדב מהמהם. רשעים גדולים ויהירים אינם מהמהמים אף פעם. לא בדמיוני.

 

הסופרת נעה ידלין
המילה האהובה: לגמור

צלם:  יולי גורודינסקי

נעה ידלין, צילום: יולי גורודינסקי

יש הרבה מילים עבריות שאני אוהבת: חטא וכזב, כפיפה וגרגרנות, בהילות, חריפות, ריבוא וטעם. אבל מתחשק לי לכתוב על מילה פשוטה מכל אלה, אלגנטית הרבה פחות: לגמור. כן, כן, לגמור, במובנה הכי פשוט: להביא דבר מה לידי השלמה. זה הכל.

לא אהבתי את המילה הזאת פעם, לא באופן מיוחד, אבל אני אוהבת אותה היום: אני אוהבת אותה כפי שאוהבים מוכה גורל, חף מפשע שנושל מכל הזכויות. כי במילה "לגמור" אי אפשר להשתמש עוד. אך היא חו״ח נאמרת או אך מטים את השורש רחמנא ליצלן, והנה הופכים כולם לעדר מחוצ'קן של בני שלוש עשרה, שמסמיקים בשיעור חינוך מיני מול השקופיות. לגמור את הסלט? השם ירחם! שהרי לגמור זה גם, נו, כאילו…

כך באה אל העולם האינפלציה בת מאות האחוזים בשימוש ב"לסיים" הטרחני, הצדקני, הטהרני, האידיוטי. תהליך אפשר לסיים, מילא. אבל פולקע?

ביום חגיגי זה אני בוחרת להדליק משואה זו לזכרה המושמץ של "לגמור"; לזכרה ולזכר כל המילים הפשוטות, היפות, שפינו את מקומן לטובתם של תחליפים סינתטיים, שרק מתחזים למילים גבוהות. תהי נשמתה צרורה בצרור המילים החיות, וזהו. אני גמרתי.

 

מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן
המילה האהובה: שאיפה

cohen

מיכל כהן

"שאיפה" היא לא רק מילה והיא הרבה מעבר להגדרה. היא למעשה הבסיס המחולל שינויים. היא יוצרת תנועה כמו אלקטרודה של חשמל, מטעינה ומתפשטת עד אשר היא כובשת את כל שדה המחשבה. היא חוברת לשכנותיה ה"תקוה", ה"חתירה" וה"מאמץ" ושולחת את אדם אל מסע מאתגר במרחב חדש. היא גומעת אתו מרחקים ארוכים ולא מניחה לו, עד אשר יממש מטרות ויעדים.

פגשתי אותה בראשית דרכי במערכת החינוך, בהיותי מורה מתחילה, בתוך מערכת גדולה. היא הציתה אותי מיד, וליוותה אותי בכל שעה. נכון שהייתי רק מורה מתחילה, אך מיד היא בנתה לי שלב חדש, כאשר היא סימנה לי את כיוון ההנהלה. אז נכון, אמנם הייתי מורה מתחילה, אך לא חלף זמן עד שהפכתי למנהלת מתחילה. אך גם זה לא האריך זמן, שכן ה"שאיפה" שלחה אותי ליעד חדש. למעשה, היא שלחה אותי למסע מרתק, שהייתי רוצה שכל אחד יחווה. ולא משנה אם מדובר בעבודה או במימוש חוויה, ולא משנה אם מדובר במסע קצר או במסע מקוצר.

זו המילה שבחרתי ל"יום הלשון העברית". זו המילה שאני שואפת להנחיל לכל תלמידה ותלמיד. עמיתיי, אנשי החינוך, ואני מחויבים לגרום להם להאמין כי גם הם יכולים ליצור שינוי או ליהנות מחוויית חיים, לכבוש עוד הר ולהכיר עוד עולם.

"שאיפה" היא לא רק מילה והיא הרבה מעבר להגדרה. היא הזכות של כל תלמיד ותלמידה ושל כל אחד מעמיתיי המורים.

 

איש התקשורת ירון לונדון
מילים של קולות ואונומטופיאות

london

ירון לונדון

אני אוהב מילים של קולות ובעיקר אונומטופיאות (מילים שצליליהן מביעים את תוכנן) שהן כתמונות המלוות בפסקול. אמרת שקשוק וראית בעיני רוחך רכבת, אמרת פכפוך וראית פלג, אמרת זמזום וראית חרק במעופו, אמרת לחש וראית מכשף, אמרת אוושה וראית עלווה נעה ברוח, אמרת רשרוש וראית נייר מעוך או לב פגוע, אמרת משק וראית נשר ממריא מקנו שבראש המצוק, אמרת קשקוש וראית פוליטיקאי.

איני יודע אם המילה המיה היא אונומטופיאה, אבל כך היא נשמעת לי ואותה אני אוהב במיוחד. זו מילה עדינה שתוכנה מנוגד להמולה ומהומה, לשאון ולסאון, לרעש ולצרימה. היא יכולה לבטא צליל רקע מתמשך ("הרחוב הומה") אבל גם ערגה ("המיית הלב"), ובתפקיד הזה אני משתמש בה די הרבה.

יש עוד קבוצת מילים החביבות עליי, מילים ארוכות מאוד ויחידאיות כמו המילה אחשדרפנים, נציביהם של מלכי פרס, מילה המופיעה במגילת אסתר. כמדומני שהמילה הארוכה ביותר שאפשר ליצור בעברית היא "ולכשאחשדרפניהם" (וכאשר האחשדרפנים שלהם). יש לכבד שיאים.

 

הצלמת והעיתונאית ליהיא לפיד
המילה האהובה: מִדבר

Lapid

ליהיא לפיד, צילום: אבי ולדמן

גדלתי במדבר, בערד.

הייתי ילדה צרובת שמש, בעידן שבו טרם שמעו על קרם ההגנה.

רק גדר של אבני צור הפרידה בין הבית שלנו ובין הוואדי. הוואדי שאחריו לא היה כלום.

רק עוד ועוד מדבר, עד אין סוף.

אבל הכלום הזה, עבורי, היה עולם ומלואו. מן הכלום הזה הגיח חומי, הכלב הפצוע, שאחר כך גדל איתנו.

מהוואדי הגיעו צלצולי פעמונים של עדר עזים שעבר, ולעתים יללת תן.

הגיעו רוחות קרות בחורף, וחמות ויבשות בקיץ.

שם יכולתי להיות עם עצמי, ויכולנו גם כל הילדים לצאת לשחק.

עבור אנשים המדבר הוא שם נרדף לשממה.

עבורי המדבר הוא שוקק חיים. הוא גן ילדותי צרוב השמש, רצוף אבני צור חדות וזיכרונות רכים.

מספיקה לי נשימה אחת מהאוויר היבש הזה, ואני מרגישה בתוך חיבוק.

חיבוק של רוח המדבר.

ואז שקט לי בתוכי.

 

המחזאי יהושע סובול
המילה האהובה: שלום

המילה האהובה עליי היא ״שלום״.

צליל המילה רך וחם ומשרה שלווה וביטחון. צליל השי״ן הפותחת את המילה משרה שקט, הלמ״ד מלטפת את החֵך ברוך, וההברה החותמת ״לום״ מרגיעה ומקרינה חום ונוסכת ביטחון.

״שלום״ היא המילה הראשונה שהמורה כתבה על הלוח ביום הראשון ללימודים: ״שלום כיתה א׳״.

זו המילה שפתחה לי את נס הקריאה והכתיבה.

״שלום״ היא המילה הפותחת פגישה בתקווה, ומרככת פרדה.

״שלום״ היא מילת התקווה הנפלאה ביותר בשפה העברית.

שלום.