חידון מה הצורה התקנית – פתרונות

דִּמְיוֹן / דִּמָּיוֹן
הצורה המועדפת היא במשקל פִּעְלוֹן. ראו בהחלטת האקדמיה בדקדוק.

לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין
הביטוי נוצר בעברית חדשה על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין לשנותו. על פי זה נוצרו בעברית החדשה המילים 'חָלוּף' (=אלטרנטיבי) ו'לחלופין'.

לִתְפֹר / לִתְפֹּר

מַדְפֶּסֶת / מִדְפֶּסֶת
המילה שקולה במשקל מַפְעֶלֶת. אפשר לומר ש'מדפסת' היא בעצם צורת בינוני (הווה) של בניין הפעיל, כמו מַדְּפִּיסָה.

נוֹאֵל / נוֹאָל
נוֹאָל במשמע 'אווילי', 'טיפשי' הוא שם תואר שיסודו בצורת בינוני של נפעל – כמו נוֹלָד, נוֹשָׁב, נוֹכָח (בצדקתו). השורש יא"ל קרוב אל השורש או"ל (אוויל).

סִינוֹר / סִינָר
האקדמיה קבעה כי הצורה התקנית היא סִינָר על סמך כתיב המילה בכתבי היד של ספרות חז"ל ועל סמך המקור היווני המשוער. להרחבה: סינר או סינור.

צַלְבָּנִים / צַלְבָנִים
האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש קל באות בגדכפ"ת לאחר השווא. רקע להחלטה.

קוּנְכִיָּה / קוֹנְכִיָּה
מקור המילה ביוונית: konche, בתנועת o. המילה היוונית מציינת גם הצדף, הקונכייה העוטפת את הרכיכה, וגם את הרכיכה עצמה. המילה הגיעה לארמית, וממנה לעברית, וכן ללטינית וממנה לעוד לשונות כגון איטלקית וספרדית.

אֲגַרְטֵל / אֲגַרְטָל
מקור המילה בספר עזרא א, ט: "אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף…" – אך לא ברור מהי צורת היחיד. מילוני המקרא והמילונים העברים נחלקו בניקוד המילה: אֲגַרְטָל או אֲגַרְטֵל (על משקל המילה צְפַרְדֵּעַ). האקדמיה קבעה כי צורת המילה התקנית בקמץ.

בִּרְכוֹן / בִּרְכּוֹן
המילה שייכת למשקל פִּעְלוֹן ומנוקדת בהתאם – בדגש קל אחרי השווא (כמו חֶשְׁבּוֹן, חֶלְבּוֹן עֶלְבּוֹן – אלא שבכל המילים האלה יש סגול בתחילתן בגלל העיצור הגרוני). ההתלבטות הראשונית נובעת מכך שברוב נטיות המילה בְּרָכָה הכ' רפה (בִּרְכָתִי, בִּרְכָתֵנוּ). עם זאת בנסמך הכ' דגושה: בִּרְכַּת -. ומכל מקום כאמור הוחלט לראות במילה צורה במשקל. להחלטת האקדמיה.

מִזְרָן / מִזְרוֹן
להרחבה: מזרן או מזרון.

מַקְרֵר / מְקָרֵר
להרחבה: מַקְרֵר או מְקָרֵר.

מְעַרְבֹּלֶת / מַעַרְבֹּלֶת
המילה 'מערבולת' נוצרה בעברית החדשה על פי המילה הארמית 'מערבלא'. בשתי המילים – הארמית והעברית – אפשר למצוא תחילה התרוצצות בין שווא לפתח במילונים: יש המנקדים מְעַרְבְּלָא, מְעַרְבֹּלֶת, ויש המנקדים מַעַרְבְּלָא, מַעַרְבֹּלֶת. ככל שמתקדמים בשנים, גובר הניקוד בשווא – כנראה על פי הניקוד הארמי מְעַרְבְּלָא המצוי במילונים הארמיים המדעיים. במילוני האקדמיה המילה מופיעה לראשונה במונחי הידרוליקה משנת תשי"א (1951), ומאז ואילך ניקודה תמיד בשווא. כך גם נקבע במפורש בהחלטות האקדמיה בדקדוק.
נעיר כי לפני המילה מְעַרְבֹּלֶת נהגה במונחי ועד הלשון והאקדמיה צורת הזכר מְעַרְבָּל באותה משמעות.

נַהָג / נֶהָג
בעבר היה רגיל במילונים ובספרי הדקדוק הניקוד נֶהָג בסגול, וכך נוקדו גם מילים אחרות ממשקל פַּעָל שע' הפועל שלהן היא מן האותיות הח"ע, כגון שֶׁעָן, פֶּחָח. ניקוד זה הוא על פי ניקודן של מילים מקראיות שבהן הח"ע קמוצות שהיו אמורות להיות דגושות, למשל: נֶחָמָה, בֶּהָלָה, גֶּחָלִים, אֶחָיו, אֶחָד. גם באקדמיה נקבעו בעבר (תשכ"ח) ניקודים אלו בסגול. ואולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה האקדמיה, וקבעה את הניקודים נַהָג, שָׁעָן – על פי הכללים הרגילים של תשלום דגש. ההחלטה נבעה משתי סיבות עיקריות: (1) הניקודים המקראיים הנזכרים משקפים הגייה שנוצרה מטעמים פונטיים, והחלתם על מילים חדשות איננה אלא מעשה מלאכותי. ובניסוחו של חבר האקדמיה פרופ' גדעון גולדנברג: "יש תהליכי לשון שאינם חיים עוד, והם הביאו ללשוננו היום צורות מסוימות שהן מעין שרידים של התהליכים הללו. אך אין הכרח להחיל על הצורות הללו בדיעבד את כללי המקרא." (2) אם רוצים לדבוק לגמרי בניקוד המקראי במקרים אלו, יוצא שיש הבדל בין צורות הנפרד ובין הנטיות: כפי שאנו יודעים מניקוד ה' הידיעה לפני ה' וע' קמוצות (והרי לאחר ה' הידיעה אמור לבוא דגש) – יש הבדל במיקום הטעם של המילה: הָעָב לעומת הֶעָנָן, הָהָר לעומת הֶהָרִים. על פי זה אמורים להיווצר הניקודים הלא אחידים שָׁעָן לעומת שֶׁעָנִית, נָהָג לעומת נֶהָגִים. האקדמיה העדיפה לקבוע ניקוד אחיד לפ"א הפועל בכל הנטייה. להחלטת האקדמיה

קַלְפִּי / קַלְפֵּי
קַלְפִּי וגם קַלְפֵּי.
הניקוד המומלץ: קַלְפִּי. את המילה קלפי מוצאים בתיאור בחירת השעיר לעזאזל ביום הכיפורים: "וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת" (משנה יומא ג, ט), ובהמשך "טָרַף [הכוהן הגדול] בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת – אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל" (ד, א). בכתבי היד אפשר למצוא שני ניקודים למילה: קַלְפִּי וקַלְפֵּי – שניהם בפ"א דגושה. הניקוד המומלץ בימינו הוא בחיריק, וכך נקבע במונחי האקדמיה. הגייתה התקנית של המילה קַלְפִּי במלרע (בהטעמת ההברה האחרונה) וריבויה קַלְפִּיּוֹת.

תּוֹקְפָן / תָּקְפָּן
להרחבה: תּוֹקְפָן

 

חזרה לחידון