חיים נחמן ביאליק איש הלשון

חבר ועד הלשון ונשיאו משנת תרפ"ד (1924).

חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, נולד בכפר ראדי שבאוקראינה בשנת תרל"ג (1873). לאחר מות אביו והוא עודנו ילד עבר לבית סבו. בגיל 17 יצא ללמוד בישיבת וולוז'ין, אך נמשך לעולם ההשכלה והספרות, ולאחר זמן עזב את הישיבה ועבר לאודסה שהייתה מרכז לסופרים עבריים ואנשי רוח ציוניים. שם התחיל לפרסם משיריו וכתביו. לאחר נישואיו בתרנ"ג (1893) עסק במסחר ובהמשך בהוראה בססנוביץ שבפולין. בתר"ס (1900) שב לאודסה. בשנת תרס"ב (1902) ייסד את הוצאת הספרים "מוריה" עם א"ל לוינסקי, ש' בן־ציון וי"ח רבניצקי – ששמה לה למטרה להוציא ספרי לימוד עבריים. לאחר הפרעות בקישינוב בתרס"ג (1903) נשלח לתעד את מה שהתרחש, ובעקבות זאת כתב את "על השחיטה" ואת "בעיר ההרגה". במהלך העשור הראשון של המאה העשרים החל במפעל "הכינוס" של הספרות העברית עם עמיתו רבניצקי, ובראשו ספר האגדה (תרס"ג–תרע"ב, 1903–1911), ופרסם את מסתו הראשונה על השפה העברית "חבלי לשון". מסתו "גילוי וכיסוי בלשון" פורסמה כעבור כמה שנים.

בשנת תרס"ט (1909) ביקר ביאליק בארץ והתקבל באהדה רבה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוצרו צעדיהם של הסופרים העבריים באודסה. בשנת תרפ"א (1921) עזב ביאליק את רוסיה, התיישב בגרמניה ועסק בעיקר בענייני מו"לות של הוצאת הספרים "דביר" שייסד עם רבניצקי.

בשנת תרפ"ד (1924) עלה ביאליק ארצה והתיישב בתל־אביב. עמד בראש אגודת הסופרים, ייסד את התכנסויות "עונג שבת" ב"אוהל שם" והפך את תל־אביב למרכז תרבותי־ספרותי. יצא כמה פעמים לאירופה ופעם אחת לארצות הברית למטרות גיוס כספים והפצת הספרות העברית ולצורכי מרפא.

בפעילותו בוועד הלשון הקיף את כל שטחי הפעולה הלשונית והחברתית של הוועד. הצטיין בפעילותו המיוחדת בוועדות המקצועיות: למונחי טכניקה, למונחי נגינה, למונחי עבודות עץ, למונחי דגים ובוועדה לשיפור הלשון. הוא השתתף בקונגרס הציוני השבעה עשר בבאזל (1931) ובעקבות נאומו הנמרץ שם אישרה מליאת הקונגרס סיוע כספי לוועד הלשון.

מבחר מחידושי ביאליק

חידושים שנקלטו

חידושים שלא נקלטו

אוורירי, אפלולית, אצבעוני, הדגים, זנבנב, זקנקן, יבוא ויצוא, מענק, מִפְלָשׁ (מנהרה, נקבה), נלעג, נשורת (מה שנושר, מפל), סמוק, ערגה, פיקחי, צחקק, שנורר (מיידיש), שמנוני, תהומי (לא מוגבל), וַסָּת, מטוס, טייסת, השראות (inductance, כיום משמש השראה), מצלמה, משלבת (מונוגרמה), (משקל) סגולי, תאונה, תגובה, תווית (אטיקט). הִתְגַּזֵּם (התגדל, לשון גוזמה), יְתוֹם (=שם מופשט, כמו יתמות), כַּבְּדָן (אדם העוסק במלאכת הכיבוד, הטאטוא), כִּרְכָּר (סביבון), מַחְצֶצֶת (קיסם לחציצת שיניים), מַטְבְּעִי (שבלוני), נָאֶמֶת ('מחלת' הנאומים), מַעְפָּל (מעשה גבורה), קַפָּץ (אמן הקפיצה), שַׁאֲרָה (קרובת משפחה), מַחֲרֹסֶת (קערה לסלט), סַגְנָנָה (סטיליזציה), תָּפֹז (צבע התפוז).

על חידוש הפועל "רשרש" מתוך "מלון לחדושי ח. נ. ביאליק" מאת יצחק אבינרי, תל־אביב התרצ"ה (בחודש העשירי למות המשורר):

רַשְׁרֵשׁ, השמיע רעש קל: "הדשאים נזדעזעו ורשרשו" (מאחורי הגדר, ס"ד); "רשרשו חריות ושיחים" (מאחורי הגדר, ע"ט). – חדוש גאוני נפלא, גם מצד צלצולו האונומאטוֹפֵּאי, גם מצד מבנהו הלשוני: בנין פַּלְפֵּל, מן רעש (ע"ד לגלג–לעג). הרציתי למשורר את הנחתי זו, שאפשר לראות את הפעל רשרש כמורחב מן רעש, והשיב לי שבשעת יציאתו לא נתכון לכך: עלתה המלה במחו, מבלי דעת את מקורה וסבת יצירתה. אעפ"י כן נראה לי שמתחת להכרת המשורר פעל כאן לא רק הגורם האונומאטופּאי, כי אם גם הרעש. השוה, למשל: "היער רועש: רש־רש־רש" (בשיר לילדים "הנער ביער"). מפאת ערכה המיוחד של יצירה זו, אחת היצירות הקודמות (Urschöpfung), שנתמעטו מאד בדורות האחרונים באוצר השפה האנושית, יובאו נא בזה דברי המשורר עצמו, המעיד על חדושיו הלשוניים בכלל ועל יצירתו זו בפרט. הדברים לקוחים מתוך מכתב משנת 1922 (נדפס ב"הדאר", כ"ז אלול תרצ"ד): "המלים החדשות שמצאת במעשי ידי – לא חדשתין בכונה, לשמן, אלא הן נתחדשו לי מאליהן, בתוך כתיבה, ולצורך. ואולם יותר ממה שמצאת במעשי ידי שלי, נתחדש ונשתקע משלי במעשי ידיהם של אחרים, שנערכו ותוקנו על ידי – בתור עורך "השלח" ו"מוריה" – או שנתרגמו על ידי מלשונות לעז, אם בשמי המפורש ואם בעלום שמי. כמובן, איש זר לא יוכל לעמוד על אלה, לפי שלא ידע מה של המחבר ומה של העורך. ודע, שאני משתמט מלהשתמש בחדושי לשון אפילו משל עצמי, אלא אני מבליעם במעשי ידיהם של אחרים תחלה ומניח להם להשתרש בספרות, ואחר כך, לאחר שיפוג קצת חדושם, אני מכניסם שוב תחת כנפי, ואף זו בקושי, כמהסס וחוכך בדבר.
הנה הפעל "רשרש", למשל, שאני אני הפושע הוא שחדשתיו, – פשוט בדיתיו מן הלב, אל נא ייסרני אלהים, – והבלעתיו ראשונה באחד מספורי שופמן שנערכו על ידי ב"השלח" בווארשא. ומה תמהתי בראותי מקץ שבועים לצאת המחברת והנה פשט שמושה של מלה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו, ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" בשורה הראשונה ממש – כלם התחילו פתאם ברשרוש מרשרשים. מקץ ירח ימים והנה קנתה לה מלה זו מקום מכובד גם בשיריהם של חשובי המשוררים, כשמעונוביץ ועוד. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחרי מולדתה ומוצאה של מלה זו ולשאול אותה: בת מי את? ועד היום הכל מחזיקים בה והכל סבורים שהיא מלה עתיקה, מדרשית או תלמודית. הגיע הדבר לידי כך, שהד"ר קלוזנר התערב עמי, כי ראה המלה הזאת במדרש או בתלמוד. מובן מאליו שלא זכה בדין. ואולם עוד מעט ואני גם אני אתחיל להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים. גדול כחה של השפעה. אבל אודה לפניך בלחישה, כי אני עצמי נמנעתי מהשתמש במלה זו שנים הרבה אחרי שחדשתיה, ותמהני אם תמצאנה במעשי ידי הספרותיים יתר על פעם אחת". (שם, עמ' 43–44).

מכתבי ביאליק

את העותק הזה של מהדורת תרצ"ג של כתביו  הקדיש ביאליק חודשים ספורים לפני מותו לעורך הספרות, החוקר והמבקר, ירוחם פישל לחובר (תרמ"ד–תש"ז, 1883–1947).  הספר – ועמו ספרים נוספים מעיזבונו של  לחובר – נמצא בספריית האקדמיה ללשון העברית.

את העותק הזה של מהדורת תרצ"ג של כתביו הקדיש ביאליק חודשים ספורים לפני מותו לעורך הספרות, החוקר והמבקר, ירוחם פישל לחובר (תרמ"ד–תש"ז, 1883–1947).
הספר – ועמו ספרים נוספים מעיזבונו של לחובר – נמצא בספריית האקדמיה ללשון העברית.

להרחבת הלשון ותקונה, לשוננו – רבעון לשכלול הלשון העברית מוּצא על ידי ועד הלשון העברית בארץ ישראל, כרך ב, תר"ץ, עמ' 51–65

חבלי לשון, מתוך לקט תעודות לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית (תר"ן–תש"ל) ולחידוש הדיבור העברי, ירושלים תש"ל, עמ' 127–134

מִלּוֹן לְמֻנְּחֵי הַתֶּכְנִיקָה – הקדמה בשם הועדה למונחי התכניקה, הוצאת ועד הלשון העברית בארץ ישראל, תל אביב–ירושלים תרפ"ט, עמ' V–III

מן הארכיון

signמכתב חוזר לסופרים ולאנשי לשון לקראת הופעתו של המדור "לשוננו לעם" בעיתונות | סיון תרצ"ב

בועדה לשפור הלשון: מהצעותיו של ח.נ. ביאליק | לשוננו לעם, מדור כא, ב' באייר